פסק-דין בתיק עת"מ 14860-01-12

מבוא וכרונולוגיה

1.     ענינה של העתירה בהחלטת וועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה מיום 7.12.2011 (להלן-ההחלטה) אשר שבה ודנה בתכנית ש/658 להקמת תחנת תדלוק ושרותי דרך, לפיה התקבל בתנאים עררם של יוזמי התוכנית, משיבים 1-2.

2.     ביום 5.2.1998 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה על הפקדת התוכנית בכפוף לתיקונים והמצאת אישורים. לאחר מספר רב של הליכים שנמשכו שנים רבות, הגיע אישור התוכנית לדיון בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה, אשר דנה בתוכנית באמצעות שתיים מוועדותיה. ועדת המשנה לעררים אשר אישרה התוכנית ביום 18.1.2006 והועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים (להלן-הולנת"ע) אשר אישרה אותה ביום 20.6.2006.

3.     העותרים ואגודת טבע ודין (כל אחד בנפרד) עתרו לביטול אישור התוכנית, עתירותיהן (עת"מ 3243/06 ועת"מ 3312/06) נדונו  במאוחד ע"י הש' ב' בר-זיו וביום 17.2.2009 ניתן פסק דין לפיו:

"מכל האמור אני מקבלת את העתירות ומורה על ביטול החלטת ועדת המשנה לעררים מיום 18.1.06 והחלטת הולנת"ע מיום 20.6.06. הדיון בתכנית יוחזר בשלב ראשון לועדת המשנה לעררים, אשר תדון בה מחדש ותיתן החלטתה תוך 6 חדשים מהיום. בהמשך, ובמידת הצורך יוחזר המשך  הדיון גם לולנת"ע" .

4.     על פסק הדין הגישו העותרים ערעור לבית המשפט העליון (עע"ם 2714/09) אשר נמחק על ידם בהמלצת בית המשפט "וזאת בהתחשב בהערות בית משפט לפיהן לא התייחסו הוועדות שדנו בתוכנית בהנמקה מפורטת כנדרש להוראת סעיף 6.1.3 לתקנון תמ"א 35".

החלטה וועדת המשנה לעררים מיום 7.12.2011 אשר עומדת לבחינה בעתירה זו, ניתנה בעקבות החזרת הדיון כאמור ע"י הש'  ב' בר-זיו בפסק דינה מיום 17.2.2009, פסק דין שהפך חלוט לאור מחיקת הערעור.

5.     לאחר הגשת העתירות הגישו המשיבים 1-2 בקשה לדחיית העתירה על הסף משני נימוקים עיקריים: פגם בזהותו של מגיש העתירה והיות העתירה מוקדמת. העתירה במקורה הוגשה ע"י עזבון באמצעות מר עמירם סלע, בדיון שהתקיים ביום 11.3.12 הוכשר הנושא בדרך של תיקון פרטי מגישי העתירה וכיום העותרים הם היורשים ובעלי זכויות במקרקעין.

6.     הטענה בדבר היות העתירה מוקדמת הועלתה גם בתשובות משיבים, 3,4,8, וועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה והוועדה המקומית לתכנון ולבניה- השומרון.

7.     זה השלב להבהיר כי העותרים בעתירתם ביקשו שני סעדים, לבטל את החלטת וועדת המשנה לעררים מיום 7.12.2011 ולהורות על ביטול ההחלטה להפקיד את התוכנית, בנושא הפקדת התוכנית הועלתה ע"י משיבים 2-3 טענת שיהוי.

8.     לאחר שקויים דיון ונשמעו טענות הצדדים אני סבור כי יש לדון בראש ובראשונה בשתי השאלות המקדמיות, שיהוי והיות העתירה מוקדמת ובמידה וההכרעה בשאלות אלו לא תביא לדחיית העתירה על הסף יש לבחון את ההחלטה מיום 7.12.2011 לגופו של ענין.

9.     יצוין כי פרט למשיבים שהוזכרו לעיל, מסרו תשובה גם הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים והחברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (מע"צ), (משיבות 7 ו-9) אשר למרות שלא הגישו עתירה נגד אותה החלטה, הן סבורות כי יש לקבל את העתירה ולבטל ההחלטה לגופו של ענין, כל אחת מנימוקיה.

דיון

שיהוי בעיתוי דרישת סעד של ביטול ההחלטה להפקיד את התוכנית.

10.                        ההחלטה על הפקדת התוכנית ש/658 התקבלה ביום 5.2.1998 וביום 29.8.1999, לראשונה ביקשו העותרים ביטולה של ההפקדה בעתירה הנוכחית שהוגשה ביום 8.1.2012, בחלוף כ-14 שנים לאחר היווצרות העילה.  חשוב בנושא זה להפנות לקביעתה המפורשת של הש' ב' בר-זיו:

"יחד עם זאת - לאור העובדה כי החלטות הועדה המחוזית כבר נבחנו על ידי בית המשפט (כבוד השופט ברלינר וכבוד השופט ג'רג'ורה) והואיל ועסקינן בהליכים שמתמשכים למעלה מעשר שנים, והואיל ואין בפני עתירה לביטול ההחלטה בדבר הפקדת התכנית (החלטה מיום 5.2.98) - איני מוצאת מקום להורות על ביטול החלטה זו", (עמוד 16 שורה 8 לפסק הדין).

במילים אחרות, בדיון בעתירות בשנת 2009 שאלת הפקדת התוכנית, לא היתה במחלוקת ולא במקרה בקביעות האופרטיביות של פסק הדין החזיר בית המשפט את המשך הדיון לוועדותיה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה, בהתבסס על העובדה כי קיימת תוכנית מופקדת לגביה יש לבחון נושאים נקודתיים.

11.                        העותרים בטיעונם בפניי טוענים כי הש' בר-זיו החליטה כי ההחלטה על הפקדת התוכנית  "בטלה ומבוטלת", טענה המנוגדת לתוכן פסק הדין וגם התנהגות העותרים לאחר מכן אינה מתיישבת עם טענה זו. אם בוטלה החלטת הוועדה המחוזית על הפקדת התוכנית, מדוע נטלו העותרים חלק בדיון בתוכנית בפני ועדה מוועדות המועצה הארצית, ואם בוטלה ההחלטה על ההפקדה, מדוע נתנו העותרים הסכמתם בדיון בבית המשפט העליון למחיקת הערעור והחזרת הדיון לוועדות המועצה הארצית.

12.                        בנוסף, לא הצלחתי להבין כיצד פסק הדין מתאריך 4.9.2003 (נספח ג' לעתירה) אליו הפנה ב"כ העותרים בטיעוניו, יכול להכשיר שיהוי  של 14 שנה, מה עוד שהעותרים או מי מהם לא היו צד לאותו הליך.